<h1>סמ"ג לאוין סימן רמ"ב</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנינו בפרק קמא דנדרים כל כינוי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים וכו' פירוש, יש מקומות שהאנשים עלגים ומפסידין הלשון ומכנין דבר בדבר אחר הולכין שם אחר הכינוי כיצד כל כינוי קרבן כקרבן האומר הרי עלי קונם קונח (קונן) [קונז] הרי אלו כינוי[ם] לקרבן חרק חרף חרך הרי אלו כינויין לחרם וכל כיוצא בזה הולכים אחר לשון כלל העם שבאותו מקום (רמב"ם נדרים פ"א הל' ט"ז ע"ש) וכן אמר רבי יוחנן (י' א') כינויין לשון גוים הם. וכשם שאוסר עצמו בכינויין כך אם הקדיש בכינויין הרי הן הקדש, וכינויי הכינויין מותרין בין בנדרי איסר בין בנדרי הקדש (שם הל' י"ז).
<h2>דף ה.</h2>
עוד אומר שם האומר לחבירו מודר אני (הנאה) ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו, מופרש אני ממך משמע שלא ישא ויתן עמו, מרוחק אני ממך משמע שלא ישב עמו בארבע אמות, וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משומת אני לך משמעו כן, אבל אם אמר לו מודר אני ממך שלא אוכל לך או מרוחק אני ממך שלא אוכל לך או מופרש אני ממך שלא אוכל לך (ד' ב') הרי זה אסור לאכול לו (רמב"ם נדרים פ"א הל' כ"ג).
<h2>דף ח.</h2>
בפרק קמא דנדרים אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק אחד [הרי] עליו להשכים ולשנות שזה הוא כמו נדר (הוא) (רמב"ם נדרים פ"א הל' כ"ט), וכן האומר אשנה פרק זה ומקשה שם והלא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, ומאי קא משמע לן דשרי ליה לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא דאמר שנשבעין לקיים [את] המצוה ומשני כיון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע דשחרית וערבית משום הכי חלה עליה שבועה, ומדקדק ר"י (תד"ה האומר) מדמקשה היינו דרב גידל קמייתא דאמר שנשבעים לקיים את המצוה משמע שגם כאן נשבע אשנה פרק זה.
<h2>דף יג:</h2>
כיצד אין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש האומר דבורי עליך קרבן אינו אסור [מ]לדבר עמו שהדיבור אין בו ממש וכן אם אומר לו דיבורי אסור עליך, ואין זה כאומר פירותי עליך קרבן או פירותי אסורין עליך שהן אסורין עליו, לפיכך האומר לחבירו קרבן שא[י]ני מדבר עמך או שא[י]ני מהלך עמך או שאמר קרבן שא[י]ני ישן [קרבן] שא[י]ני מדבר [קרבן] שא[י]ני מהלך [הרי] אין הנדרים חלין בכל אלו מפני שאין בהן ממש (ע"פ רמב"ם נדרים פ"ג הל' י' וע"ש) כדאיתא בפ"ב דנדרים (י"ד ב'), והא דתניא בפ"ג דשבועות (שבועות כ' ב') איזהו איסור נדר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר לא דקדק בלשונו (שם כ' א' תד"ה שלא), אבל האומר יאסר פי לדיבורו וידי למעשיהן ורגלי להילוכן ועיני לשינתן הרי הנדר חל עליהם, לפיכך האומר לחבירו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור (שם הל' י"א) כדאיתא בפרק קמא דנדרים (י"ג ב'). הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן אף על פי שאין הנדר חל עליהן אין מורין לו להקל הואיל ובדעתו שהנדר חל עליהם ומתירין לו נדרו אף על פי שלא נאסר שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (ע"פ הל' י"ב שם ע"ש), וגם הר"ר אלחנן כתב בפרק ואילו מותרים (ט"ו א' תד"ה רבינא) צריך להחמיר לאדם שנדר קונם שא[י]ני ישן קונם שא[י]ני מדבר משום דרבינא לכל הפחות אשכחן דאית ליה בל יחל מדרבנן בדבר שאין בו ממש.
<h2>דף יד.</h2>
האומר הרי פירות אלו עלי קרבן או שאמר הרי הן עלי כקרבן הרי אלו אסורין עליו ומפני שאיפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול [קרבן] ותאסר, אבל האומר מאכל פלוני עלי כבשר חזיר כנבילות וטריפות אין כאן נדר (ע"פ רמב"ם נדרים פ"א הל' ז'—ח') שנאמר כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כדאיתא בפרק שני דנדרים, החטאת והאשם אף על פי שאינן באין בנדר או בנדבה איפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם לפיכך האומר פירות אלו עלי כחטאת [או] (ו)כאשם או שאמר הרי הן חטאת או הרי הן אשם הרי אלו אסורין (שם הל' י').
<h2>דף יד:</h2>
מסקינן בפרק שני דנדרים הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואיננו צריך שאלה לחכם אלא אם כן היה עם הארץ כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, נדר במה שכתוב (בתורה) [בה] הרי זה אסור שהרי כתוב [בה] איסר ונדר ואם נטלה בידו ונדר בה הרי זה כמו שנדר במה שכתוב בה (רמב"ם נדרים פ"א הל' כ"ז—כ"ח).
האומר הרי פירות אלו אסורין עלי היום אם אלך למקום פלוני למחר הרי זה אסור לאכול אותו היום גזירה שמא ילך למחר לאותו מקום כדאמר רב יהודה גבי שינה בפרק [ו]אלו מותרין, ואם עבר ואכלן אותו היום והלך למחר לאותו מקום לוקה (ע"פ רמב"ם נדרים פ"ד הל' י"ד), אמר הרי הן אסורין עלי למחר אם אלך היום למקום פלוני הרי זה מותר לילך היום לאותו מקום ויאסרו עליו אותן הפירות למחר וכן כל כיוצא בזה מפני שהאדם זהיר בדבר האסור שלא לעשותו ואינו נזהר בתנאי שגורם לאסור דבר המותר (שם הל' ט"ו).
<h2>דף טז.</h2>
ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי, ששבועות ביטוי אין שבועה חלה על שבועה ובנדרים יח[ו]ל נדר על נדר, המתפיס בשבועה פטור כדאיתא בפ"ג דשבועות (כ' א') ובנדרים חייב כדאיתא בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו (נזיר כ' ב'), אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות כדאיתא בפ"ג דשבועות (כ"ה א') ובפ"ב דנדרים (ט"ז א') ונדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש ונדרים אינן חלין אלא על דבר שיש בו ממש (רמב"ם נדרים פ"ג הל' א').
עוד שם (שבועות כ"ה א') ובפרק שני דנדרים (ט"ז א') מפרש שחלין הנדרים על דבר מצוה כדבר הרשות כגון האומר הרי מצה בלילי פסח אסורה עלי או ישיבת סוכה בחג אסורה עלי או תפילין אסורין בנטילה עלי הרי אילו אסורין עלי ואם אכל או ישב או נטל לוקה וכן כל כיוצא בזה, ואין צריך לומר במי שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח [שהוא] (ש)חייב בקרבן (ע"פ רמב"ם נדרים פ"ג הל' ו'), ומפני מה נדרים חלים על דבר מצוה והשבועה אינה חלה על דבר מצוה מפני שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו והנודר אוסר דבר הנדור על עצמו, נמצא הנשבע לבטל את המצוה אוסר את עצמו בה וכבר עצמו מושבע עליה מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, אבל (ו)האוסר דבר זה בנדר (אותו) [זה] הדבר הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע ועומד מהר סיני (שם הל' ז'), ומוכיח בפרק שני דנדרים (ט"ז ב') שאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה, שדומה לנדר שחל בעניין זה מדכתיב ליי, גם בשבועה כמו כן יחול שנאמר לה' או השבע שבועה אבל שבועה שלא אשב בסוכה אין זה חל, וכן [ה]פירוש חומר בנדרים מבשבועות שהנדר בכל אותו עניין שחל על דבר הרשות חל על דבר המצוה כגון שאמר ישיבת סוכה קונם עלי אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אינו חל אפילו בסוכת הרשות אבל בשבועה יש עניין שחל על דבר הרשות ואינו חל על דבר מצוה כגון שבועה שלא אשב בסוכה (שבועות כ"ה א' תד"ה מה). כשאתה מתבונן בפסוקים תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה שהרי הוא אומר בשבועת בטוי להרע או להיטיב שמשמעו בדבר[י] הרשות שיאכל וישתה היום או שיצום היום וכיוצא בהן ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ולא חלק בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות (רמב"ם שם הל' ח').
<h2>דף יז.</h2>
כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי נדר אם אוכלנה הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה חייב על כל אחת ואחת (ע"פ לשון הרמב"ם נדרים פ"ג הל' ב' ע"ש) כדאיתא בפרק שני דנדרים וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף כא:</h2>
מסקינן בפ"ד נדרים שנדרי אונסים ונדרי שגגות ונדרי הבאי הרי אילו מותרין כדרך שבארנו בשבועות (ל"ת רמ"א), הרי שהדירוהו הא(ו)נסין או המוכסין ואמרו לו נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עמך דבר שחייב במכס ונדר ואמר הרי הפת והבשר והיין אסורין עלי הרי זה מותר בכל [ו]אף על פי שהוסיף על מה שבקשו ממנו (לשון הרמב"ם נדרים פ"ד הל' א'), וכל הנדרים האילו צריך שי[ת]כוין בלבו לדבר המותר, כגון שישים בלבו שיהו אסורין עליו אותו היום בלבד או אותה שעה וכיוצא בזה, וסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור להם אין פיו ולבו שוין כמו שבארנו בשבועות (שם הל' ב'), ולשון הבאי פירש רבינו תם שהוא לשון המקרא (יחזקאל כ' כ"ט) מה הבמה אשר אתם הבאים שמה תירגם יונתן הבאים משתטן. וכן נדרי זרוזין מותרין כיצד כגון שהדיר חבירו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו, בין אכל בין לא אכל שניהן פטורין, וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקחנו אלא בשקל ורצו בשלשה דינרין שניהן פטורים וכן כל כיוצא בזה לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חבירו (שם הל' ג'). נראה שהלכה כשמואל שאומר שם ארבעה נדרים אילו (הן) [אין] צריכין התרת חכם שהרי בירושלמי (נדרים פ"ג ה"א ע"ש) סובר רב כמותו וחולקין על רב אסי וגם לשון המשנה (כ' ב') ששונה התירו משמע כן וגם רב יוסף מתני לה לקולא. וגרסינן בירושלמי בפ"ב דנדרים (ה"א ע"ש) ובתוספתא (פ"ד ה"ד), מניין שאפילו ארבעה מיני נדרים אילו שהן מותרין שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן תלמוד לומר לא יחל דברו לא יעשה דבר[י]ו חולין (שם הל' ד').
<h2>דף כג:</h2>
שנינו בפ"ד נדרים (נדרים כ"ג ב') ר' אליעזר בן יעקב אומר הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל זאת השנה יהא בטל ובלבד שיהא זכור התנאי בשעת הנדר, ומקשה הספר אדרבה כשהוא זוכר את התנאי בשעת הנדר הרי נדרו קיים שהרי ביטל את התנאי בנדר זה, ומתרץ אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר מן התנאי ואחרי כן נזכר מן התנאי הרי נדרו בטל, ורבא אינו חולק על שיטת התלמוד ותירוצו של אביי אלא מחזר להעמיד לשון המשנה (תד"ה רבא ע"ש) כמו שעושה במקום אחר שם (כ"ד ב') גבי שבועת הבאי, ומפרש לשון המשנה כגון שהתנה בראש השנה ואחר כך נדר ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי ושכח על איזה דבר התנה אם מאכילה ושתייה אם מדברים אחרים, אם אמר על דעת הראשונה אני עושה ואחר כך נזכר שמזה הדבר התנה אין נדרו נדר שהרי בטלו ואם לא אמר על דעת הראשונה אני עושה כבר בטל התנאי וקיים הנדר שהרי זכר בשעת הנדר שיש שם תנאי ואף על פי כן נדר, ואמר שם סבר רב הונא בר (חנינא) [חיננא] למידרשיה בפרקא, כלומר לדרוש ברבים המשנה כפירושו של אביי, אמר ליה רבא תנא מסתם לה סתומי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, נראה לפי דבריו שאינו מפרש ואת בעי למדרשה לה בפירקא. ונהג[ו] העולם לומר בכל נדרי מיום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה, ודנדרנא להבא משמע כדאמרינן בפ"ג דשבועות (י"ט ב') שאוכל דאכילנא משמע כרבי אליעזר בן יעקב וכדפירש ליה אביי, ואין בית התפילה כמו בית דרשה בפרקא מאחר שלא אמר בפירוש מותרין אתם (ע"פ יראים סי' רמ"ו), ואומר אותו שלשה פעמים לפרסם הדבר כעין שבארנו בתרומת הלשכה (עשין מ"ה), ובקצירת העומר (עשין קצ"ט), ולא משתרי בהכי אלא בנדרי יחיד דאיכא רגילותא וקילותא אבל חרמות דרבים ושבועות בית דין שמשביעין על דעתם אינו בכלל הזה שאי איפשר שלא יהא אחד מהם זכור מן התנאי בשעת החרם או השבועה כל זה פיר(ו)ש רבינו יעקב (ע"פ יראים שם ונדרים כ"ג ב' תד"ה ואת). כתב רבינו משה (נדרים פ"ב הל' ו') יש גאונים אומרים שאין כל הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים [בלבד] ולא בשבועות, ויש שמורים שדין הנדרים והשבועות בעניינים אלו אחד הן וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמר בנדרים, ואני ראיתי בירושלמי (נדרים פ"ג ה"א) על עניין זה תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות.
<h2>דף כה:</h2>
אמרינן בפ"ד (ד)נדרים, הנודר או הנשבע שאינו נושא אשה פלונית הכעורה ונמצאת נאה שחורה ונמצאת לבנה קצרה ונמצאת ארוכה או שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה הרי זה מותר מפני שהוא נדר טעות והוא בכלל נדרי שגגות דמותרין ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר שהרי הסבה שבגללה נדר לא הייתה מצויה וטעות היה, ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאנים שלו ואמר להם הרי הם עליכם קרבן וכיון שקרב אליהם והביט והרי זה אחיו ואביו הרי אלו מותרין ואף על פי שלא פירש הסיבה שהדירן בגללה הרי זה כמי שפירש, שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם אלא מפני שהיה בדעתו שהן זרים וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם נדרים פ"ח הל' ג'—ד').
עוד שם (נדרים כ"ה ב'), כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכן בשבועה כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן וכשהגיע אליהם ראה והנה הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולם מותרים ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר (הרי אלו) [כולן] מותרין, אבל אם אמר כשהגיע אליהם אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי הרי כולם אסורין חוץ מאביו שהרי גילה דעתו שלא התיר מקצת הנדר (רמב"ם נדרים פ"ח הל' ו') לרבה, ולרבא (שם כ"ו א') אף בזה כולם מותרין לבית הילל, וכן, שנינו בפרק ר' אליעזר (ס"ו א'), האומר יין קרבן עלי מפני שהיין רע לבני מעים אמרו לו [ו]הרי המיושן יפה לבני מעים אם אמר אילו הייתי כן יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בחדש ובישן אבל אם אמר אלו הייתי יודע כן הייתי אומר כל היינות אסורות עלי חוץ מן המיושן הרי זה מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה (ע"פ הל' ז' שם).
<h2>דף לג.</h2>
הלכות אלו מבוארות בנדרים בפרק השותפין חוץ מבבא ראשונה זו היא משנה בפרק אין בין המודר, שנים שנאסרה הנאת כל אחד ואחד מהן על גבי חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה ובמקום שדרכו שנוטל שכר להחזיר אבדה יפול השכר להקדש שאם יטול שכר נמצא נהנה ואם לא יטול נמצא מהנה (רמב"ם נדרים פ"ז הל' א').
שנינו בפרק אין בין המודר (נדרים ל"ג א') ראובן שנאסרה עליו הנאת שמעון בין בנדר בין בשבועה מותר לו לשמעון לפרוע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנאה (ע"פ רמב"ם נדרים פ"ו הל' ד'), וקורהו שם מבריח ארי, אף על פי שיש הפסד למבריח, וצריך להתיישב בההיא דהכונס (ב"ק נ"ח א') שאומר מבריח ארי לית ליה פסידא, ומפרש[ינן] דמיירי שם במבריח שלא מדעתו של מבריח כגון שת[ו]קפו חבירו לכך (שם תד"ה א"נ), ובעניין זה מדבר במבריח שהוא עצמו לא ידע. ומלמדו תורה שבעל פה שהרי אסור ליטול עליה שכר אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר, ומותר ללמד את בנו (ע"פ הל' ז' שם). ומקריב את קרבנותיו, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע ביומא (י"ט א') ובקדושין פרק קמא (כ"ג ב') הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו (ע"פ נדרים ל"ה ב' תד"ה איבעיא).
<h2>דף לח:</h2>
תניא בפרק אין בין המודר המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ונאסר בהניית אביו הרי זה האב מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין (רמב"ם נדרים פ"ו הל' י"ז). הורו הגאונים שמי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הרי זה מותר לכתוב לו בכתב ולדבר עם אחר והוא שומע העניין שירצה להשמיעו (שם הל' י"ח). ראיתי תשובה שהשיב רבינו יצחק על המדיר את חבירו על דעת רבים והיה בית הכנסת (בתוך ביתו) [בבית] של מדיר ואין מניין בעיר אפילו עם המודר, והשיב שדבר מצוה הוא להתירו מאחר שכבר (ש)קבעו שם מקום לתפילתן.
<h2>דף מג.</h2>
שנינו בפרק אין בין המודר, מי שהיתה הנאתו אסורה על חבירו ואין לחבירו מה יאכל הולך אצל חנוני ואומר לו איש פלוני אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה אם הלך החנוני ונתן לו ובא ונטל מזה הרי זה מותר, היה ביתו לבנות גדרו לגדור שדהו לקצור והלך אצל פועלים ואמר איש פלוני אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה והלכו הן ועשו עמו ובאו לזה ונתן להם שכרם הרי זה מותר שנמצא זה פורע לו חובו וכבר בארנו שזה מותר לפרוע לו חובו (רמב"ם נדרים פ"ז הל' י"ב—י"ג). היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר [משום] (ב)מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל (שם הל' י"ד). שנינו בפרק השותפין (נדרים מ"ח א'), נתן לאחד מתנה ואמר לו הרי סעודה זו נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמנו הרי זה אסור ולא עוד אלא אפילו נתן לו סתם וחזר ואמר [לו] רצונך שיבא איש פלוני ויאכל עמנו אם הוכיח בסופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל הרי זה אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול מסעודה זו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא להקנות לו נתכוון וכן כל כיוצא בזה (שם הל' ט"ו ע"ש), ועל מה שאומר על זה כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כבר בארנו בהלכות אתרוג בספר מצות עשה (מ"ד) בשם רבינו יצחק שכך הפירוש שאינה מתנה חשובה כלל לענין שום כח שיהא לו בה דבר, שלא נתנה לו כלל אלא כדי שיבא אביו ויאכל שעל ידי שהיא גרועה כל כך אם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, ואינו מזכיר שם הקדש אלא מפני שעל הקדש היה אותו מעשה דבית חורון אבל ודאי אפילו במקום שאינו יכול להקדישה הויא המתנה מתנה כאשר הבאתי שם ראיות הרבה על זה.
<h2>דף מה.</h2>
ההפקר אף על פי שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאינו יכול לחזור בו, ומה הוא ההפקר הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל, בין בקרקעות בין במטלטלין, וכיצד דין ההפקר כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו ואפילו זה שהפקיר(ו) דינו בו כדין כל אדם אם קדם וזכה בו קנהו (רמב"ם נדרים פ"ב הל' י"ד ע"ש). שנינו במסכת פאה (פ"ו מ"א) שבית הילל אומר, המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה (שם הל' ט"ו) ודרשו בירושלמי (שם) מתשמטנה ונטשתה מה תלמוד לומר ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ואיזו היא זו הפקר. בסוף פרק אין בין המודר (נדרים מ"ה א') א"ר יהושע בן לוי, דין תורה אפילו הפקיר בפני אחד הרי זה הפקר אבל מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה אם ירצה והשנים עדים (ע"פ הל' ט"ז שם). עוד שם (מ"ג ב') תניא המפקיר [את] שדהו ולא זכה בו אדם כל שלשה ימים יכול לחזור בו, אחר שלשה ימים אינו יכול לחזור בו אבל אם [נ"א אלא אם כן] קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר (שם הל' י"ז ע"ש).
<h2>דף מה:</h2>
ומותרים בדברים שהם בשותפות כל ישראל כגון הר הבית והלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים, וכיצד יעשו כדי שיהו מותרים בדברים אלו כל אחד מהם כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר ונמצא כל אחד מהם כשיכנס למרחץ שהוא לכל אנשי העיר או לבית הכנסת אינו נכנס לרשות חבירו אלא לרשות אחרים שהרי כל אחד מהם נסתלק מחלקו במקום זה ונתנו במתנה, היו שניהם שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים ליכנס לה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו ואם אין בה דין חלוקה כל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס ובין כך ובין כך שניהם אסורין מלהעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר זו (רמב"ם נדרים פ"ז הל' ב'—ד'). שנים שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני כופין את הנודר למכור חלקו, נדר שלא יהנה הוא בחלק [ה]שני הרי זה מותר ליכנס בביתו מפני שברשותו הוא נכנס אבל אינו יכול להשתמש בחצר[ו] כמו שביארנו (לשון הרמב"ם שם הל' ה' ע"ש). היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם הרי זה מותר ליכנס לחצר זו מפני שהוא אומר [לו] לתוך [חצר] של חברך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך (שם הל' ו') שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב שאומר שם כן בפרק השותפין (נדרים מ"ו ב'). ואומר רבינו יצחק דמכח שיש ברירה בדאורייתא פוסק כמותו וכן משמע בפרק הפרה (נ"א ב' עי' תד"ה זה), ורבינו יעקב אומר שמכח שחושבו ויתור והרי ויתור מותר פוסק כמותו (תד"ה אמר) וזהו כהלכתיה ולא כטעמיה שודאי רבי אליעזר ס(ו)בר יש ברירה.
<h2>דף מו.</h2>
שנינו בפרק השותפין (נדרים מ"ו א'), היה לשמעון מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם היה לשמעון בהן תפיסת יד כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו, [ו]אפילו הניח במרחץ אמבטי אחד ובבית הבד עקל אחד אסור לראובן להכנס לאותו מרחץ ולדרוך בגת ואם לא הניח לעצמו כלום אלא שכר הכל הרי זה מותר (רמב"ם נדרים פ"ו הל' י"ב) שאין אני קורא בזה (ויקרא כ"ז י"ד) איש כי יקדיש את ביתו אף על פי שנקרא ביתו לעניין לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז' כ"ו) בפרק ראשון דמסכת ע"ז (ט"ו א') דשכירות אינה קונה, ויש חילוק בין נדר להקדש גמור שהרי אומר בערכין בפרק האומר משקלי עלי (כ"א א') המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש וכן ישנה בתוספתא דבבא מציעא (פ"ח הי"ג), ובירושלמי בפרק מקום שנהגו (פסחים פ"ד ה"ט) מסיים במה דברים אמורים בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל [אם] הקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו בחינם. והטעם הוא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין נקרא ביתו כשהשאילו או השכירו, וכן השיב רבינו יעקב (עי' נדרים מ"ו א' תד"ה היה). והא דאמרינן בפרק אחרון דנדרים (פ"ו א') ובפרק אף על פי (כתובות נ"ט ב') שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה משמע [דווקא] משום דאמר ליה לכשאפדנה אבל אמר מעכשיו אינה קדושה, זה פירש רבינו יצחק ברבי אברהם מפני שממשכן דומה למשכיר שהקדים לו שכרו שאין יכול להקדיש כדאיתא בירושלמי, ואף על פי שבפרק איזה נשך (ב"מ ע"ג ב') גבי רב מרי בר רחל שמשכן לו גוי בית אחד משמע שאדם יכול למכור דבר הממושכן ביד אחרים ומסתמא הוא הדין למושכר ביד אחרים אפילו הקדים לו שכרו אומר אני דגבי הקדש שאני דכתיב ביתו.
<h2>דף מז.</h2>
גרסינן בנדרים בפרק השותפין (מ"ז א') בעי רמי בר חמא האומר קונם פירות (האילן) [האילו] על פלוני מהו בחלופיהן, פירש רבינו יצחק (תד"ה אמר) כשהחליפן המודר עצמו שואל, אבל אם החליפן אדם אחר או אפילו המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרין לאותם שלא החליפו בפרק קמא דחולין (ד' א'), ואומר תא שמע המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ודחי ליה דילמא לכתחילה הוא דלא אבל בדעבד עבד.
<h2>דף מח.</h2>
ומותרים בדברים שהם בשותפות כל ישראל כגון הר הבית והלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים, וכיצד יעשו כדי שיהו מותרים בדברים אלו כל אחד מהם כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר ונמצא כל אחד מהם כשיכנס למרחץ שהוא לכל אנשי העיר או לבית הכנסת אינו נכנס לרשות חבירו אלא לרשות אחרים שהרי כל אחד מהם נסתלק מחלקו במקום זה ונתנו במתנה, היו שניהם שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים ליכנס לה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו ואם אין בה דין חלוקה כל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס ובין כך ובין כך שניהם אסורין מלהעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר זו (רמב"ם נדרים פ"ז הל' ב'—ד'). שנים שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני כופין את הנודר למכור חלקו, נדר שלא יהנה הוא בחלק [ה]שני הרי זה מותר ליכנס בביתו מפני שברשותו הוא נכנס אבל אינו יכול להשתמש בחצר[ו] כמו שביארנו (לשון הרמב"ם שם הל' ה' ע"ש). היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם הרי זה מותר ליכנס לחצר זו מפני שהוא אומר [לו] לתוך [חצר] של חברך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך (שם הל' ו') שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב שאומר שם כן בפרק השותפין (נדרים מ"ו ב'). ואומר רבינו יצחק דמכח שיש ברירה בדאורייתא פוסק כמותו וכן משמע בפרק הפרה (נ"א ב' עי' תד"ה זה), ורבינו יעקב אומר שמכח שחושבו ויתור והרי ויתור מותר פוסק כמותו (תד"ה אמר) וזהו כהלכתיה ולא כטעמיה שודאי רבי אליעזר ס(ו)בר יש ברירה.
שנינו בפרק אין בין המודר (נדרים מ"ג א'), מי שהיתה הנאתו אסורה על חבירו ואין לחבירו מה יאכל הולך אצל חנוני ואומר לו איש פלוני אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה אם הלך החנוני ונתן לו ובא ונטל מזה הרי זה מותר, היה ביתו לבנות גדרו לגדור שדהו לקצור והלך אצל פועלים ואמר איש פלוני אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה והלכו הן ועשו עמו ובאו לזה ונתן להם שכרם הרי זה מותר שנמצא זה פורע לו חובו וכבר בארנו שזה מותר לפרוע לו חובו (רמב"ם נדרים פ"ז הל' י"ב—י"ג). היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר [משום] (ב)מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל (שם הל' י"ד). שנינו בפרק השותפין (נדרים מ"ח א'), נתן לאחד מתנה ואמר לו הרי סעודה זו נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמנו הרי זה אסור ולא עוד אלא אפילו נתן לו סתם וחזר ואמר [לו] רצונך שיבא איש פלוני ויאכל עמנו אם הוכיח בסופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל הרי זה אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול מסעודה זו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא להקנות לו נתכוון וכן כל כיוצא בזה (שם הל' ט"ו ע"ש), ועל מה שאומר על זה כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כבר בארנו בהלכות אתרוג בספר מצות עשה (מ"ד) בשם רבינו יצחק שכך הפירוש שאינה מתנה חשובה כלל לענין שום כח שיהא לו בה דבר, שלא נתנה לו כלל אלא כדי שיבא אביו ויאכל שעל ידי שהיא גרועה כל כך אם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, ואינו מזכיר שם הקדש אלא מפני שעל הקדש היה אותו מעשה דבית חורון אבל ודאי אפילו במקום שאינו יכול להקדישה הויא המתנה מתנה כאשר הבאתי שם ראיות הרבה על זה.
<h2>דף נב.</h2>
מסקינן בפרק הנודר מן המבושל, מי ש[נ]אסר עליו מין ממיני מאכל בין בנדר בין בשבועה ונתבשל עם מינין אחרים או נתערב עמהם הרי זה מותר במינין המותרין אף על פי שיש בהן טעם המין האסור, ואם אסר עצמו בפירות אלו ונתערבו באחרים אם יש בהם טעם דבר האסור אסורין ואם לאו מותרין, כיצד נאסר בבשר או ביין הרי זה מותר לאכול מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר ועם היין אף על פי שיש בהן טעם הבשר או טעם היין ואינו אסור אלא באכילת בשר בפני עצמו או לשתות יין בפני עצמו, נאסר בבשר זה או ביין זה ונתבשל עם הירק אם יש בירקות טעם בשר או טעם יין אסורין ואם לאו מותרין שזה הבשר וזה היין נעשה כמו בשר נבילות ושקצים (רמב"ם נדרים פ"ה הל' ט'—י"א ע"ש), נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפילו טיפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו (שם הל' י"ב).
<h2>דף נב:</h2>
כלל גדול יהא בידך שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום באותו לשון ובאותו זמן ועל פי עיקר זה תורה ותאמר זה הנודר אסור בדבר פלוני ומותר בדבר פלוני (ע"פ רמב"ם נדרים פ"ט הל' י"ג), לפיכך שנינו בפרק הנודר מן המבושל כי הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזתים מותר בשמן הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין מן הדבש מותר בדבש תמרים מן הירק מותר בירקות שדה מפני שכל אלו שם לווי יש להם והוא לא נדר אלא ממה שאין לו שם לווי באותו מקום וכן כל כיוצא בזה (ע"פ הל' י"ד שם).
<h2>דף ס.</h2>
הלכות אילו מפרש בפרק קונם שהנודר שאינו טועם היום אף על גב שהוא מותר משתחשך לא יאכל משתחשך עד שישאל לחכם גזירה שמא ישבע פעם אחרת יום אחד שלם ויאכל משתחשך והוא אסור לארבעה ועשרים שעות שהוא יום אחד שלם משעת נדרו שאין כל העם יודעים הפרש דבר שבין זה לזה, נדר שאינו טועם יום הרי ספק ואסור מעת לעת כאומר יום אחד ואם אכל אחר שחשכה אינו לוקה, שאינו טועם שבת זו הרי זה אסור בשאר ימי השבת וביום השבת והרי הוא מותר באחד בשבת, שאינו טועם שבת אחת הרי זה אסור שבעה ימים מעת לעת, אמר שבת סתם ולא פירש לא אחת ולא זו הרי זה ספק ואסור שבעת ימים מעת לעת ואם אכל אחר השבת אינו לוקה כמו שבארנו, שאינו טועם חדש זה אסור בשאר ימי החדש אבל בראש חדש יהיה מותר אף על פי שהיה חדש זה חסר, שאינו טועם חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת, נדר חדש סתם אסור שלשים יום מעת לעת מספק, שאינו אוכל בשר שנה זו אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד אינו אסור אלא אותו היום וביום ראש השנה מותר, וראש השנה לנדרים הוא יום ראש חדש תשרי, שאינו אוכל שנה אחת הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה השנה אסור גם בעיבורה, שאינו אוכל שנה הרי זה אסור שנה מיום ליום מספק כמו שבארנו (ע"פ רמב"ם נדרים פ"י הל' א'—ד'). ועוד שם שנינו האוסר עצמו בדבר עד [ה]פסח או לכל דבר שזמנו קבוע אין אסור אלא עד שיגיע בלבד נדר עד שיהא הרי זה אסור עד שיצא, וכל שאין לו זמן קבוע כגון שאסר עצמו עד הקציר או עד הבציר בין שנדר עד שיגיע בין שנדר עד שיהא אינו [אסור] אלא עד שיגיע (ס"א ב').
<h2>דף ס:</h2>
בפרק קונם (נדרים ס' ב') תניא ר' נתן אומר כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן, לפיכך לא ירגיל אדם [את] עצמו בנדרי איסר והרי אמרו בירושלמי דנדרים פרק רבי אליעזר (פ"ט ה"א) לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה בא לאסור עצמך בדברים אחרים, ואם נדר מצוה להשאל על נדרו פן יבא לידי מכשול, אמנם אם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם, וזה שאמרו חכמים (אבות פ"ג מי"ג) סייג לפרישות נדרים זהו שנודר לפי שעה דבר שאיפשר לקיים כגון שיאמר לא אשתה היום יין אם לא אעשה מצוה זו בבקר או לא אוכל עד שאשלים הלכה זו (עי' רמב"ם נדרים פי"ג הל' כ"ג—כ"ה). ובבראשית רבה (ויצא פרשה ע') אומר בעניין וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורו[ת] שיהו נודרין בשעת צרה.
<h2>דף סג:</h2>
במסכת נדרים בפרק קונם המדיר את חבירו או שנשבע ואמר לו שתבא ותטול לבניך כור אחד של חטין הרי זה יכול להתיר נדרו בלא שאלה לחכם ויאמר לו כלום נתכוונת אלא לכבדני כבודי שלא אטול וכבר הגיע אלי כבוד שנדרת בשבילי, וכן הנודר או הנשבע שאין אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור של חיטים ושתי חביות של יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא בשאלת חכם ויאמר הריני כאילו התקבלתי והגיעו לידי וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם נדרים פ"ח הל' י"ד).
בפרק קונם (נדרים ס"ג ב') שנינו כי כל הנודר או הנשבע רואין בדברים שבגללן נשבע או נדר ולמדין מהם לאיזה דבר שנתכוון והולכין אחר העניין ולא אחר כל משמעות הדיבור (רמב"ם נדרים פ"ח הל' ח') כיצד הקורא לחבירו שיסעד אצלו ומיאן ונשבע או נדר שלא יכנס לביתו (או) [ו]לא ישתה לו טיפת צונן הרי זה מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה (שם הל' י'), תניא בתוספתא דבבא קמא (פ"ח ה"ד) ומביאה בפרק מרובה (ב"ק פ' א'), מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית או שיצא בשיירא או שיפרוש בים אין מחייבין אותו לישא או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו, מעשה באחת שנדרה שכל מי שיתבע אותה תנשא לו וקפצו עליה בני אדם [שאינן הגונין לה] ואמרו חכמים לא התכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן ההגונין לה וכן כל כיוצא בזה (שם הל' י"ג).
<h2>דף סה.</h2>
בפרק רבי אליעזר בנדרים מסקינן, מי שנדר או שנשבע ופירש בשעת נדרו דבר שנדר או נשבע בגללו הרי זה כמי שתלה נדרו או שבועתו באותו דבר ואם לא נתקיים אותו דבר שנשבע בגללו הרי זה מותר, כיצד נדר או נשבע שלא ישא אשה פלונית שאביה רע, שאיני נכנס לבית זה שכלב רע בתוכו מתו או שעשה האב תשובה הרי זה מותר שזה כמי שנדר או נשבע שלא ישא אשה פלונית ולא יכנס לבית זה אלא אם כן נסתלק ההיזק וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם נדרים פ"ח הל' א'—ב').
<h2>דף סו.</h2>
אמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו (נזיר כ' ב') מי שנדר ושמע חבירו ואמר ואני ושמע שלישי ואמר ואני ונשאל הראשון על נדרו או על שבועתו והותר הותרו כולן אבל אם נשאל האחרון האחרון מותר וכולן אסורין נשאל השני השני והשלישי מותר[ין] והראשון אסור (ע"פ רמב"ם נדרים פ"ד הל' ט'). וכן שנינו בפרק רבי אליעזר בנדרים (ס"ו א') הנשבע או הנודר שאיני נהנה לכולכם ונשאל על נדרו או על שבועתו על אחד מהם והותר הותרו כולם, שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו, אמר שאיני נהנה (לא) לזה (ולא) [ו]לזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין (ע"פ רמב"ם שם הל' י"א ע"ש).
עוד שם (נדרים כ"ה ב'), כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכן בשבועה כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן וכשהגיע אליהם ראה והנה הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולם מותרים ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר (הרי אלו) [כולן] מותרין, אבל אם אמר כשהגיע אליהם אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי הרי כולם אסורין חוץ מאביו שהרי גילה דעתו שלא התיר מקצת הנדר (רמב"ם נדרים פ"ח הל' ו') לרבה, ולרבא (שם כ"ו א') אף בזה כולם מותרין לבית הילל, וכן, שנינו בפרק ר' אליעזר (ס"ו א'), האומר יין קרבן עלי מפני שהיין רע לבני מעים אמרו לו [ו]הרי המיושן יפה לבני מעים אם אמר אילו הייתי כן יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בחדש ובישן אבל אם אמר אלו הייתי יודע כן הייתי אומר כל היינות אסורות עלי חוץ מן המיושן הרי זה מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה (ע"פ הל' ז' שם).
<h2>דף עב.</h2>
נערה המאורסה שנדרה ושמע אביה והפר לה ולאחר ימים שמע הארוס והפר ביום שמעו אין זה מופר שנאמר ואם הניא אביה אותה וגומר ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה וגומר ושמע אישה ביום שמעו וגומר, הא למדת שאם (שאחר ש)הפר האב ושמע הארוס הרי זה מפר ביום שמוע האב (רמב"ם נדרים פי"ב הל' י"ז ע"ש ולח"מ) וכן מוכיח בתוספתא (פ"ו ה"ד), וגם בגמרא שלנו בפרק נערה אומר כגון דלא שמע הארוס ושמע האב דבו ביום מצי הארוס מפר מכאן ואילך לא מצי מפר, ומניין שבנערה המאורסה הכתוב מדבר שהרי [הוא] אומר למטה ואם בית אישה נדרה וגומר ושמע אישה והחריש לה מכלל שאישה האמור למעלה זהו ארוס כמו שביארנו (רמב"ם שם).
<h2>דף עב:</h2>
בפרק נערה מפרש הלכות אלו, שנערה המאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד ואם (מפר) [הפר] האחד לבדו אינו מופר, הפר הבעל לבדו ועברה על נדר(י)ה קודם שיפר האב אינו לוקה, מת הארוס חזרה לרשות אביה וכל שתדור האב מפר כמו שהיתה קודם שנתארסה, מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחרי מותו אין הבעל מפר שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס לחופה (רמב"ם נדרים פי"א הל' ט'—י'), נדרה והפר לה אביה לבדו ולא שמע הארוס עד שנכנסה לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מפר נדרי ארוסתו אחר שנשאת, אפילו [הוא] ביום שמוע האב, אלא קודם שתכנס לרשותו הוא שמפר בשותפות האב, לפיכך היה דרך תלמידי חכמים עד שלא תצא בתו מרשותו אומר לה כל [ה]נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרים, וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל הנדרים שנדרת משארסתיך עד שלא תכנסי בתוך ביתי הרי הן מופרים שהבעל מפר נדרי אשתו אף על פי שלא שמע אותם (שם הל' כ'—כ"א ע"ש) כפשוטן של משניות (ע"ב ב'), אמנם התלמוד דוחה שם ומסופק בדבר אם מפר נדרים שלא שמע ואינו פושט כלום. מסקינן בפרק בתרא דנדרים (פ"ט ב') נערה שהשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה מן הנישואין הרי זו כיתומה בחיי האב ואין אביה מפר נדריה ואף על פי שעדיין היא נערה, נערה המאורסה שנדרה ולא שמעו אביה ובעלה את נדריה עד שבגרה או עד שנעשת יתומה בחיי האב [הרי] נדריה קיימין ואין הבעל יכול להפר שהרי יצתה מרשות אביה שהוא מפר עמו בשותפות ועדין לא נכנסה לרשות הבעל (שם הל' כ"ה—כ"ו).
<h2>דף עג.</h2>
עוד מסקינן בפרק בתרא (נדרים צ' א') לרבנן שיש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו ולא נאסרה בהן, כיצד כגון שאמרה יין אסור עלי אם אלך למקום פלוני הרי זה מפר אף על פי שעדיין לא הלכה ולא נאסרה וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם נדרים פי"ב הל' י"ב). מסקינן בפרק נערה (נדרים ע"ג א') כי האב והבעל שאין שומעין, כגון שהם חרשים, אינם מפירין אף על פי שהבעל מפר בנדרים שלא שמע כמו שבארנו למעלה בבא דדרך תלמידי חכמים [הו' בנדרים ע"ב ב'], מכל מקום כיון שראוי לשמוע אין השמיעה מעכבת בו (ע"פ הל' י"ג שם).
<h2>דף עה.</h2>
עוד שם תנן האומר לאשתו או לבתו כל נדרים שתדרי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הרי הן קיימין או הרי הן מופרין לא אמר כלום, עשה שליח להפר לה או להקם לה אינו כלום שנאמר אישה יקימנו ואישה יפירנו, וכן האב בעצמו ולא בשלוחו (רמב"ם נדרים פי"ג הל' ט').
<h2>דף עו:</h2>
עוד מסקינן בפרק נערה, הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת, שאין הלכה כאותו הזוג שאומר מעת לעת, כיצד נדרה בתחלת ליל שני הרי זה מפר כל אותו הלילה וכל יום (ה)שני נדרה ביום שני בתחילת היום מפר כל אותו היום, נדרה בסוף היום עד חשכה אם הפר לה עד שלא תחשך מופר ואם לא הפר לה עד שחשכה אינו יכול להפר לה, ומה הוא שכתוב בתורה מיום אל יום ללמד שמפר בלילה אם נדרה בלילה וכן מפר כל היום אם נדרה ביום כמו שבארנו, נדרה ושהתה כמה ימים ואחר כך שמע האב או הבעל הרי זה מפר ביום שמעו [ו]כאילו נדרה בעת ששמע שנאמר ביום שמעו לא ביום שנדרה בלבד (ע"פ רמב"ם נדרים פי"ב הל' ט"ו—ט"ז).
<h2>דף עז:</h2>
מפר אדם או מקיים נדרי אשתו או בתו בכל לשון [ו]אף על פי שאינה מכרת שאין האשה צריכה לשמוע ההפרה או הקיום, וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין באחריה, אבל אם אמר לה אי (אפשר) [אפשי] שתד[ו]רי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול לך או מותר לך או שרוי לך וכל כיוצא בעניין זה לא אמר כלום שאין האב והבעל מתיר כמו החכם (רמב"ם נדרים פי"ג הל' א'—ב') שנאמר זה הדבר לעכב שהבעל בלשון הפרה והחכם בלשון התרה כדתניא בפרק נערה. וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי או יפה נדרת או אין כמותך או אילו לא נדרת הייתי מדירך וכל כיוצא בדברים אילו שמשמען שרצה בנדר זה (שם הל' ג') כדאיתא בפרק נערה.
עוד מסקינן שם שמפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת ולא יאמר בשבת מופר לך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואמר לה טלי ואכלי טלי ושתי וכן כל (ו)כיוצא בזה (רמב"ם נדרים פי"ג הל' ח').
עוד שם המבטל נדרי אשתו או בתו אינו צריך לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים, ומה הוא הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו, אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה לעשות עושה ואם לא רצתה אינה עושה, כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הרי זה מופר ומותרת לאכול ולשתות, נטל ונתן לה ואמר לה טלי ואכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו (רמב"ם נדרים פי"ג הל' ד'—ו'), אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו, המפר נדרי אשתו או בתו צריך להוציא בשפתיו אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות ובין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר (שם הל' ז').
<h2>דף עט.</h2>
תניא בפרק נערה המקיים בלבו הרי זה קיים [ו]המפר בלבו אינו מופר כמו שבארנו, לפיכך אם הפר בלבו יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אלא אם כן חזר בו בתוך כדי דיבור שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו (לשון הרמב"ם נדרים פי"ג הל' י"ט).
עוד שם אמר רבי יוחנן, המקיים נדרי אשתו או בתו וניחם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום, אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול לישאל לחכם כדי שיחזור ויקיים, נערה המאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה (האחד) [האחר] אף על פי שנשאל לחכם והתיר לו הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר שאין להם להפר אלא שניהם כאחד (רמב"ם נדרים פי"ג הל' כ'—כ"א).
כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנאמר ואם הניא אביה אותם ביום שמעו כל נדריה וגומר, אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש שנאמר כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנאמר אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וגומר (ע"פ רמב"ם נדרים פי"ב הל' א' וע"ש בכס"מ ולח"מ) כדאמרינן בפרק אחרון דנדרים (ע"ט א' ע"ש ובתד"ה ואלו), ונפלאתי על ההיא, דתניא בספרי פרשת מטות (פיסקא ג') בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו יחד מה הבעל אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב כן, ופירש הרב רבינו יחיאל בארוסה שמת בעלה ונתרוקנה רשות לאב אבל קודם שתתארס מפר כל נדריה. עוד מסקינן שם כי דברים שיש בהן עינוי נפש מפר לעצמו ולאחרים, כיצד נדרה שלא לאכול בשר עם שום אדם מפר לה ותהא מותרת לאכול עם כל אדם שבעולם (לעולם) אבל דברים שבינו לבינה לעצמו מפר [אבל] לאחרים אינו מפר, כיצד אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם מפר חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה [הרי] היא אסורה בתשמיש כל אדם וכן כל כיוצא בזה, אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן בין שהוא לזמן מרובה או לפי שעה הכל מפר הבעל, כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום או שלא תשתה יין היום או שלא תאכל היום דבש וכן אם נדרה שלא תכחול או שלא תלבש רקמה היום מפר לה וכן כל כיוצא בזה (ע"פ הל' ב'—ה' שם). נדרה שלא ליהנות מן הבריות אף על פי שאין הבעל בכלל לא יפר משום עינוי נפש אבל מפר משום דברים שבינו לבינה שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד (ע"פ הל' ח' שם ע"ש).
<h2>דף פא:</h2>
עוד בפרק אחרון אמר רב כהנא, האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר, הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה, אבל אם אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי צריך להפר ואם לא הפר הרי זה אסור לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו (רמב"ם נדרים פי"ב הל' ט'). עוד שם (פ"ה ב') אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדים לו, אף על גב דאמר רבא (פ"ו ב') הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד חכמים עשו חיזוק לשיעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיעו ממנו מפני שהוא מדבריהם אבל צריך (לו) [הוא] להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו (ע"פ הל' י' שם). עוד שם (פ"ה א') תניא, נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אבי בעלה ולא אחיו ושאר קרוביו אינו יכול להפר, וכן נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך וכיוצא בהן שאין בהן עינוי נפש ואינן מדברים שבינו לבינה ואינם ממלאכות שהיא חייבת בהן הרי זה אינו יכול להפר (שם הל' י"א).
<h2>דף פג.</h2>
נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הרי זו פטורה ואף על פי שנתכוונה לאיסור הואיל ונעשה לה היתר פטורה ועל זה נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור. נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אביה או בעלה אף על פי ששמע בו ביום והפר לה הרי זו חייבת על דבר שעברה אם מלקות מלקות [ו]אם קרבן קרבן (רמב"ם נדרים פי"ב הל' י"ח—י"ט).
<h2>דף פו.</h2>
שנינו בפרק השותפין (נדרים מ"ו א'), היה לשמעון מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם היה לשמעון בהן תפיסת יד כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו, [ו]אפילו הניח במרחץ אמבטי אחד ובבית הבד עקל אחד אסור לראובן להכנס לאותו מרחץ ולדרוך בגת ואם לא הניח לעצמו כלום אלא שכר הכל הרי זה מותר (רמב"ם נדרים פ"ו הל' י"ב) שאין אני קורא בזה (ויקרא כ"ז י"ד) איש כי יקדיש את ביתו אף על פי שנקרא ביתו לעניין לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז' כ"ו) בפרק ראשון דמסכת ע"ז (ט"ו א') דשכירות אינה קונה, ויש חילוק בין נדר להקדש גמור שהרי אומר בערכין בפרק האומר משקלי עלי (כ"א א') המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש וכן ישנה בתוספתא דבבא מציעא (פ"ח הי"ג), ובירושלמי בפרק מקום שנהגו (פסחים פ"ד ה"ט) מסיים במה דברים אמורים בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל [אם] הקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו בחינם. והטעם הוא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין נקרא ביתו כשהשאילו או השכירו, וכן השיב רבינו יעקב (עי' נדרים מ"ו א' תד"ה היה). והא דאמרינן בפרק אחרון דנדרים (פ"ו א') ובפרק אף על פי (כתובות נ"ט ב') שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה משמע [דווקא] משום דאמר ליה לכשאפדנה אבל אמר מעכשיו אינה קדושה, זה פירש רבינו יצחק ברבי אברהם מפני שממשכן דומה למשכיר שהקדים לו שכרו שאין יכול להקדיש כדאיתא בירושלמי, ואף על פי שבפרק איזה נשך (ב"מ ע"ג ב') גבי רב מרי בר רחל שמשכן לו גוי בית אחד משמע שאדם יכול למכור דבר הממושכן ביד אחרים ומסתמא הוא הדין למושכר ביד אחרים אפילו הקדים לו שכרו אומר אני דגבי הקדש שאני דכתיב ביתו.
<h2>דף פז:</h2>
מסיק רבי יוחנן בפרק בתרא דנדרים לדברי חכמים שאם אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאסרה עצמה בתאנים וענבים אילו וקיים לתאנים והפר בענבים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה, ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו כדרך שאומרים בהתרה (ע"פ רמב"ם נדרים פי"ג הל' י').
שמע אביה או בעלה שנדרה ושתק מפני שלא היה יודע שיש לבעל או לאב להפר או שידע שיש להם להפר אבל לא ידע שנדר זה צריך הפרה ולאחר זמן ידע הרי זה יפר בשעת (ושעת) ידיעתו כאילו הוא שעת הנדר או שעת שמועתו ומפר כל היום (רמב"ם נדרים פי"ב ה"כ).
<h2>דף פט:</h2>
בפרק נערה מפרש הלכות אלו, שנערה המאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד ואם (מפר) [הפר] האחד לבדו אינו מופר, הפר הבעל לבדו ועברה על נדר(י)ה קודם שיפר האב אינו לוקה, מת הארוס חזרה לרשות אביה וכל שתדור האב מפר כמו שהיתה קודם שנתארסה, מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחרי מותו אין הבעל מפר שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס לחופה (רמב"ם נדרים פי"א הל' ט'—י'), נדרה והפר לה אביה לבדו ולא שמע הארוס עד שנכנסה לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מפר נדרי ארוסתו אחר שנשאת, אפילו [הוא] ביום שמוע האב, אלא קודם שתכנס לרשותו הוא שמפר בשותפות האב, לפיכך היה דרך תלמידי חכמים עד שלא תצא בתו מרשותו אומר לה כל [ה]נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרים, וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל הנדרים שנדרת משארסתיך עד שלא תכנסי בתוך ביתי הרי הן מופרים שהבעל מפר נדרי אשתו אף על פי שלא שמע אותם (שם הל' כ'—כ"א ע"ש) כפשוטן של משניות (ע"ב ב'), אמנם התלמוד דוחה שם ומסופק בדבר אם מפר נדרים שלא שמע ואינו פושט כלום. מסקינן בפרק בתרא דנדרים (פ"ט ב') נערה שהשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה מן הנישואין הרי זו כיתומה בחיי האב ואין אביה מפר נדריה ואף על פי שעדיין היא נערה, נערה המאורסה שנדרה ולא שמעו אביה ובעלה את נדריה עד שבגרה או עד שנעשת יתומה בחיי האב [הרי] נדריה קיימין ואין הבעל יכול להפר שהרי יצתה מרשות אביה שהוא מפר עמו בשותפות ועדין לא נכנסה לרשות הבעל (שם הל' כ"ה—כ"ו).
<h2>דף צ.</h2>
עוד מסקינן בפרק בתרא (נדרים צ' א') לרבנן שיש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו ולא נאסרה בהן, כיצד כגון שאמרה יין אסור עלי אם אלך למקום פלוני הרי זה מפר אף על פי שעדיין לא הלכה ולא נאסרה וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם נדרים פי"ב הל' י"ב). מסקינן בפרק נערה (נדרים ע"ג א') כי האב והבעל שאין שומעין, כגון שהם חרשים, אינם מפירין אף על פי שהבעל מפר בנדרים שלא שמע כמו שבארנו למעלה בבא דדרך תלמידי חכמים [הו' בנדרים ע"ב ב'], מכל מקום כיון שראוי לשמוע אין השמיעה מעכבת בו (ע"פ הל' י"ג שם).
